אמא'לה, ליל הסדר מתקרב

אמא'לה, ליל הסדר מתקרב

פסח, ניקיון, פרעה, משה וכל סימני הפסח, הם לא רק מעשים ודמויות שמקורם בסיפורי התורה. למעשה הם מסמלים את הכוחות המניעים את המחשבות והמעשים שלנו, והם פה כדי לעזור לנו לשפר את חיינו.

האירוע שאני הכי מפחדת ממנו בשנה הוא ליל הסדר. איך שנגמר פורים וכל ה"טראראם" שבו, אני מייד צונחת לבועת הפסח. המוח שלי נכנס מייד למצב חירום ומאותת לי: ניקיון, בגדי חג, מתנות, קניות, חמץ, מצה ועוד כהנה וכהנה אייקונים שמכניסים אותי למצב "היכון" עצבני. בערך בשלב הזה מופיע בי סינדרום "טרום פסח" המצביע על בהלת מה... אסע לפאריס. לא. ללונדון. לא, לקוטב, לגליל, לצימר, לענת, לא יודעת. רק לא עוד ליל סדר. אני לא אעמוד בזה. אמא שלי כבר הודיעה לי שהדודה רבקה מאוד מצפה לראות אותי, ואם אפשר אז עם בן הזוג המשכיל שלי. היא גם טרחה ושאלה איזה יין הוא אוהב, שאלה שמייד הבהילה אותי והזכירה לי את שאלתה הנצחית, "נו מתי כבר תתחתני"?

עשרים וחמש שנה אני שותפה למאורע הזה שנקרא "ליל הסדר" ואין לי שמץ של מושג מה הסיבה של החגיגה הקולינארית הזו. וכמו מידי שנה אנחנו יושבים עם דודה רודה ודודה רבקה, וביאנקה אורחת הכבוד, ולמרות כל המי ומי, אני לא מבינה על מה ולמה, ובינינו.. לא ממש נהנית.

זו שיודעת לשאול. ועוד איך...
למה פסח? איך זה שגיבורי ההגדה משפיעים על חיינו עד עצם היום הזה וגורמים לנו להיכנס לאטרף של קניות, ניקיונות, אירוח ומה לא. איך סיפור יציאת מצריים מתקשר לדור ההייטק המשוכלל שאליו אני שייכת? איך זה שמשה ופרעה, גיבורי ילדותי, נשארים בתוך סיפור ההגדה, והם עולים לכותרות רק פעם בשנה, בדיוק באותה עונה? מאה שאלות רצו לי בראש, עד שראשי נשמט על הספה וזכה סוף סוף לתנומה.

למחרת בבוקר הקצתי מצלצול הטלפון. הייתה זו אמי.
"הלו, אמא? אני עוד ישֵנה."
"שרון, תתעוררי היום יום ההולדת שלך."
תוך שנייה הייתי במצב קימה מתקדם. "יומולדת? שלי?"
"כן, בתי היקרה. ואני אוספת אותך בעוד חצי שעה.
"למה?" מחיתי.
"אנחנו נוסעות לקנות בגדים לחג, וגם יש לי מתנה בשבילך".
ידעתי שאת התוכניות של אמי גם מלך מלזיה (אם יש אחד כזה) לא יוכל לשנות.
בדיוק אחרי שלושים דקות, מצאתי את עצמי ישובה לצד אמי במכוניתה.
את כל שעות היום בילינו בקניות, ובערב אמא אמרה: "שרון, תתלבשי, יוצאים להצגה".
"ואוו, לזה לא ציפיתי". מייד עליתי על בגדי ערב הולמים, ושוב שמנו פעמינו, הפעם לתיאטרון.
ופה ציפתה לי הפתעה. המסך עלה ולפניי נגלו מי אם לא? משה ופרעה. התרווחתי בכיסאי, ונתתי לגיבורי ילדותי לשאת אותי אל עבר אבירותם ואל עמקי מאבקם.

בעודי אוהדת, ומתאהבת, ובוכה ומתרגשת, הציגו הגיבורים עוד רובד שהיה חדש לי, וגרם לי להרים גבה (ולהשאירה במצב זה, מפאת הפליאה). פרעה ייצג את הכוח האגואיסטי שרצה הכל לעצמו, גם אם במחיר של פגיעה באחרים. הוא טווה מזימות ועשה הכל כדי לממש עוד ועוד רצונות חומריים (שמייד חיברו לי אותו אלָי ואל דור ההיי-טק..). ומשה גילה לי שלסיפור חייו יש משמעות פנימית עמוקה. הוא יצג את הכוח שנמצא בכל אחד מאיתנו, הכוח שדוחף לברר בכל רגע, "בשביל מה?". "בשביל מה חיים?", "בשביל מה רודפים אחר תענוגים?" (ולמה זה על חשבון האחרים?), "בשביל מה סובלים?", "וממה באמת נהנים?".

לקראת סוף ההצגה שהייתה מושתתת כולה על עקרונות מחכמת הקבלה, התחלתי להבין שמשה ופרעה מסמלים מניעים שקיימים בתוך כל אחד מאיתנו, ותפקידם הוא ליצור בנו, מתוך השוני ביניהם, יכולת הבנה ובחירה, באיזו דרך לסלול את נתיב חיינו.

תחושת הקלה התפשטה בי. סוף ההצגה הגיע, השחקנים עלו לבמה וקדו לצלילי מחיאות הכפיים הסוערות שלא פסקו.
ואני ידעתי, לראשונה בחיי, שמשה ופרעה, על משמעותם האמיתית הם בי, בתוכי, ולא רק בהגדה. ועם תחושה של שמחה והבנה יצאתי מהאולם, כולי ציפייה לליל הסדר הממשמש ובא עלינו לטובה.

לחץ/צי עכשיו על סמל הרשת החברתית שלך והחברים שלך יוכלו ליהנות גם הם

שיתוף באמצעות: