כי האדם עץ השדה

& כי האדם עץ השדה

האילן מסמל את האדם, שהבשיל והגיע להחלטה שהוא מרגיש צורך בהתפתחות רוחנית. כעת, כדי לעשות זאת, עליו "לנטוע את עצמו" בקרקע פורייה ולטפח את צמיחתו עד שיבשילו פירותיו. המקובלים מספרים לנו שסדר הפעולות שהאדם מבצע על עצמו במהלך גדילתו הרוחנית מקביל לפעולות השונות המבוצעות במהלך הטיפול באילן:

מְזַבְּלִים
"האדם צריך להכניס את הזבל מהעלם אל הגלוי היינו לתוך הרגשתו".
כדי להפרות את האדמה שבה גדל האילן מדשנים אותה. כך גם אצל האדם, לאחר שבחרנו בסביבה טובה, כלומר בסביבה התומכת בהתפתחות רוחנית, עלינו לדשן את הקרקע. כשמדובר בדרכו הרוחנית של האדם הכוונה היא, שהרוחניות שנראתה לנו אך לפני רגע חסרת חשיבות או לא נחוצה לנו, מתחילה לתפוס מקום מרכזי יותר בחיינו. האדם צריך לבחור מכל הרצונות והמחשבות שלו רק את אלה שמועילים להתפתחותו הרוחנית.

מעדרים
"חופרים בעיקרי האילנות: כמו כן האדם, צריך לחפור ולחקור את עיקר ותכליתו של האדם מה הוא. לשם איזו מטרה בא לעולם הזה".
צמיחתו של האילן תלויה בקרקע שבה הוא גדל. על מנת שהגרעין יוכל לנבוט ובהמשך גם להכות שורשים, יש להכשיר את הקרקע, להפוך ולעדור אותה. כך גם ההתפתחות הרוחנית של האדם תלויה בחקירתו את התכלית של חייו. האדם צריך לחפור ולחקור לשם איזו מטרה הוא בא לעולם הזה. על ידי החקירה הפנימית האדם מחייה את השורשים הרוחניים שלו ובעקבות כך גם את הענפים שניזונים מהם.

מייבלים
"בעת שהאדם עושה איזה עבודה לשם אלוקיו, הסימן הוא אם הוא משתוקק להצניע את הדבר מבני אדם וזה סימן שכוונתו היא אמיתית".
כפי שחותכים את היבלות, את המומים שנולדים באילן, כך גם על האדם לנהוג בעבודתו הרוחנית. היבלות מסמלות את הסימנים החיצוניים של עבודתו הרוחנית של האדם. עליו להישמר מביטויים חיצוניים אלה, מכיוון שהם יכולים לעורר קנאה באנשים שרואים אותם ובכך להזיק להתפתחותו הרוחנית. לכן, על האדם להסתיר אותם מאחרים.

מפרקים
"מפרקים את העלים מעל גבי האילן כדי להקל עליו... האדם צריך להתגבר על הרצונות לקבלה עצמית".
ה"עלים" מסמלים את כל הפעולות שבעזרתן האדם מגיע ל"פירות" ואילו הפירות מסמלים את היכולת לעשות פעולות למען הזולת. האדם מתחיל את דרכו עם כוונה אגואיסטית, לטובת עצמו, שנקראת "לא לשמה", אך ככל שהוא מתקדם בדרכו הרוחנית הוא מתרחק מכוונה זו, "מפרק את העלים מעל גבי האילן" ומגיע לפירות. התהליך הזה נקרא בקבלה "מתוך שלא לשמה באים לשמה". במילה "לשמה" אנו מתכוונים לפעולות שהן רק לטובת הזולת.

מְאַבְּקִים
"מאבקים את השורשים המגולים ומכסים אותם באדמה. לפעמים אנחנו באים לידי מצב של ייאוש ואנחנו מרגישים שלא נעלה אף פעם ממצבנו שנמצאים בו עכשיו. על זה אמרו 'מאבקים', שצריך ללחום עם המחשבות הללו".
כשמדובר בגידול האילן, נהוג לכסות בשלב זה את השורשים החשופים בעפר, כדי שהשורשים יוכלו להמשיך ולהתפתח ללא פגע. "שורש" נקרא מחשבה, שהיא "שורש המעשה".
כמו האילן, גם אנו פוגשים בדרכנו הרוחנית ספקות, ולעיתים נתקלים גם בחוסר אמונה ביכולתנו להשלים את המסע הרוחני. כשאנו מגיעים לשלב זה, עלינו להעמיד את דברי המקובלים מעל לספקות שצצים בנו "ולכסות בהם את הספקות". המקובלים, שכבר עברו את השלבים בדרך שבה אנו פוסעים, מנחים ומדריכים אותנו בבטחה לעבר השלבים שעוד צפויים לנו.

מְזָרְדִים
"מזרדים את הענפים הלחים... אם התורות והחכמות הם מרובים ממעשיו, אזי אסור לו להשתמש עם הרבה ידיעות וחקירות. כי עיקר האמת מתגלה במעשים".
כשם שמקצצים את הענפים הלחים מידי מהעץ, כך גם על האדם לשים לב שלא להרבות בלימוד רק לשם הלימוד. כלומר, אפילו שהחכמה שרכש היא "לחה", כלומר נכונה ואמיתית, אסור לו לשקוע בחכמה רק כדי להנות ממנה, אלא עליו לזכור שמטרת הלימוד היא להידמות לבורא ולהגיע לאהבת הזולת.

מעשנים
"מעשנים תחת האילן כדי להמית את התולעים הגדלים בו... שהעשן בא על ידי השריפה, היינו שבכל יום הוא שורף את עבודתו של אתמול... ומתחילים מחדש".
כפי שמעשנים תחת האילן כדי להמית את התולעים הגדלות בו כך גם צריך האדם "לשרוף" בכל יום את העבודה של אתמול, את המדרגה שהשיג, אחרת היא מפריעה לו לגדול. רק כך יוכל לעלות בסולם שמביא למטרת החיים.

מְסַקְּלִים
"מסירים את האבנים, שהוא עניין הבנות שיש לו בתוך הדעת".
"אבן" מלשון הבנה. כפי שמסירים את האבנים בשדה, כך גם על האדם להכשיר את השטח לעבודה רוחנית ולהסיר את ההבנות האגואיסטיות שיש לו בתחילת דרכו. פעולה זו נקראת "מסקלים", מכיוון שהאדם צריך לסלק מעצמו את ההבנות שאפשר ליהנות רק כשפועלים מתוך אהבה עצמית. שכן, ההנאה האמיתית, השלמה והנצחית מצויה באהבת הזולת.

מכרסמים
"כורתים וחותכים את הענפים היבשים מהאילן, היינו את כל מה שרכש מהסביבה".
בהמשך הדרך, כדי שהאילן יוכל להניב פירות מתוקים וראויים למאכל, עלינו לחתוך ממנו את כל הענפים היבשים שעדיין תלויים עליו ומעכבים את גדילת הפירות.
עוד מילדות, אנו סופגים השפעות רבות מהסביבה שבה אנו גדלים. ערכים אלה הטביעו בנו שאיפות, מוסכמות ודעות קדומות כלפי המציאות, שגרמו לנו לחפש בחיינו רק אחר פירות חולפים וזמניים. ערכים אלה נקראים "ענפים יבשים" משום שאינם כשירים לתת פרי.

כפי שענף שהתייבש על העץ אינו יכול להניב פרי וצריך להסירו מהעץ, כך גם אנחנו לומדים איך להסיר מעצמנו בהדרגתיות, את מה שמעכב אותנו מלהבין את המשמעות האמיתית של חיינו.

מבוסס על אגרת של הרב"ש מתוך ספר "שמעתי", אגרת י"ח, ט"ו בשבט תשי"ז (ינואר 1957).

שיהיה לכולנו חג ט"ו בשבט שמח !!

לחץ/צי עכשיו על סמל הרשת החברתית שלך והחברים שלך יוכלו ליהנות גם הם

שיתוף באמצעות: & & & &