איך למצות את היכולות שלנו?

איך למצות את היכולות שלנו?

כמה פעמים בחיינו אנו רק רוצים לרצות את הסובבים אותנו, למצוא חן, למשוך תשומת לב על מנת שיאהבו אותנו ויקבלו אותנו. שאלתם את עצמכם האם פעולות אלה מרחיקות אותנו ממיצוי אישי ומהפוטנציאל המיוחד הגלום בנו?

כדי להגיע לתשובה מלאה, ובכדי לברר את הנושא של ריצוי או מיצוי ניעזר בפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'ק רוסו. רוסו טבע את המונח "גן ילדים" בתארו את התהליך של גדילת הילד ועיצוב עולמו. המילה "גן" לקוחה מעולם הצומח. רוסו בחר להשתמש במילה זו כדי להביע השקפה חינוכית. השקפה זו טוענת שכשם שגנן אינו מעצב את הזרע, המטען הגנטי, כפי רצונו אלא יוצר תנאים אופטימלים לצמיחתו, כך גם המחנך (הורה, מורה, מדריך) לא נדרש לכפות על חניכו תבנית, אלא, תפקידו ליצור סביבה חינוכית הולמת.

את המושג "סביבה חינוכית הולמת" נשאל מהגנן. הגנן נותן לצמח מזון, מים, שומר עליו מפני מזיקים ועשבים ויוצר את המקסימום על מנת שהצמח יגיע למיצוי הפוטנציאל הגנטי. תפקיד המחנך הוא ליצור סביבה המאפשרת התפתחות המציעה אפשרויות התוחמת את המציאות בגבולות, כל זאת על מנת לאפשר לילד למצות את רוחו הפנימית יחודו האנושי והפוטנציאל הגנטי הגלום בו. (על פי גן הילדים כמשל מאת הרב אלישע אבינר)

רוסו טוען שסביבה טבעית הולמת היא יציבה ומוגנת. היא מאוזנת, כלומר, בלי עודף דאגה ומאידך בלי חוסר התייחסות. סביבה כזו מאפשרת התמודדות ולא מתוך הזנחה. סביבה זו מאפשרת לילד להתפתח בהתאם ליכולתו וכישוריו. אך האם כל כך פשוט ליצור סביבה כזו?

"מערכת- היחסים שבין ילדים להוריהם היא אולי האינטימית והארוכה ביותר שאנו חווים. כילדים אנו גדלים לתוך תמונת- העולם ומערכות האמונה שבהן החזיקו הורינו. אהבה או העדר אהבה מרכזיים בקשר שבין הורים וילדים: הורים אוהבים את ילדיהם או, לפחות, כך הם אומרים. ילדים אוהבים את הוריהם או, לפחות, כך הם חושבים. הצפייה לאהבה היא הדדית, הן מצד ההורים והן מצד הילדים.

קשה לדמיין שהורה כל שהוא יתכוון באופן מודע לחבל בנפשם של ילדיו. אולם, איזה הורה יכול להימנע מכך?! חוסר הידע שלנו ודעותינו הקדומות מגבילים אותנו כהורים. כילדים, ספגנו את תמונת- העולם ומערכות האמונה של הורינו, פשוט בגלל שהיינו איתם. שכן, הורים מדברים וילדים מקשיבים. בין אם צדקו או טעו בדבריהם, מה שאמרו היה לחוק! אפילו כשלא הסכמנו לדבריהם, קבלנו את מרבית אמונותיהם כעובדות שאין להטיל בהן ספק.

בשם האהבה, הורים מצפים מילדיהם להתנהג בהתאם למה שהם תופסים כמושלם. בשם האהבה, ילדים מנסים אכן להיות מושלמים אולם גם כשניסינו ככל יכולתנו האם הצלחנו להיות מושלמים בעיניהם? האם הצלחנו, לאחר- מכן, להיות מושלמים בעיני המורים בבית- הספר? האם יש ילד שהצליח לרצות באופן מוחלט הורה או מורה?" (מתוך ספר הלימוד "כלים מקצועיים" של שיטת מוח אחד באדיבות לילך שושני)

בקטע זה תוארו היחסים בין הורים וילדים כמערכת של התדיינות מתמדת על צפיות הדדיות. בחלל הבית מרחפות הציפיות, התקוות והחלומות הלא ממומשים של ההורים והילד מוקף ומוצף בהם, הן באמירה ישירה והן ברמז, ללא מילים, בשפת גוף ובמחשבות ודיבורים מאחרי הגב.

לכן נוצרים יחסי גומלין טעונים בין ההורים לילד הילד מנסה לזכות באהבה תשומת לב והתייחסות דרך הניסיון המתמיד שלו לממש את הצפיות של הוריו. לזה קראנו ריצוי. כאשר ניסיונותיו אלו לא משביעים את רצונו, כאשר הוא לא מקבל, לפי ראות עיניו אהבה ויחס, הוא לא אחת יפעל בניגוד לציפיות הוריו על מנת להשיג יחס כל שהוא אפילו יחס שלילי.

מיצוי היכולות שלנו- איך נמצה ונממש אותם?
בכדי להגיע באמת למה שאנו רוצים שיקרה לנו בעולם, בכדי לממש את הפוטנציאל שלנו בעולם או כהגדרת מוח אחד להגיע לאינדיווידואליות האינסטינקטיבית שלנו, הייחוד המיוחד של כל אחד שמבוטא בפוטנציאל הגנטי שקיבלנו בתורשה, אותו פוטנציאל המיוחד לכל אחד ואחד.

לכל אדם ישנן חסימות מהעבר אותם אירועים, אמירות מילים שמלווים אותנו לאורך החיים.
כשאדם שומע או חש אמירה כמו "אני מצפה ממך שתהייה רופא גדול" או אני מצפה ממך שתהייה רב גדול" אמירות כעין אלו מכוונים את האדם להגיע למה שציפו ממנו (ואפילו זה בתת מודע) או בדיוק הפוך למה שציפו ממנו. בכל מקרה בשני הכיוונים לא תהייה לאדם בחירה חופשית אלא הוא כבול לפי מה שאמרו. (כמו האמירה או הפוך בדיוק)
בזמן שנאמרות אמירות שליליות במוח מתבצע אותו תהליך או שנלך לאורה של האמירה ולא נגיע לכלום, או שנלך דווקא ונגיע למה שאמרו שאנו לא יכולים.

כלומר אם אמרו לאדם "אפילו מוכר פלאפל לא תוכל להיות" (אמירה שנאמרה על תלמיד באיזה בית ספר) יתכן שמאותו רגע הוא יפסיק ללמוד ובאמת לא יגיע לכלום בחיים. או שמאותו רגע הוא דווקא ישקיע בלימודים ויצליח להוכיח להם שהוא לא באמת כזה, ואולי דווקא הוא באמת יהיה מוכר פלאפל בכדי להוכיח למורה שהוא יכול לנצח אותו. כמובן שאין במצב זה שום בחירה של האדם למה להגיע ולאיזה כיוון להתפתח בחיים.

ולפני ההמשך סיפור קטן. עבדתי פעם, לפני שנים עם ילד שהיו לו קשיי למידה, הוריו היו גרושים והמתח בניהם הרקיע שחקים. אביו היה רופא וכל פעם כעס וזעם על התעודות ה"מצטיינות" של הילד. יום אחד בשעת רוגז כזו הוא אמר לילד אתה יכול להיות רופא אם תשקיע ואם לא תהייה "הופ סע" (האדם שעומד מאחרי משאית הזבל וצועק לנהג הופ!! סע!!) בתפיסת האב זו תחתית המדרגה ובשביל זה לא צריך ללמוד כלום...

בכדי להגיע למימוש הפוטנציאל הגלום בתוכננו נצטרך לשחרר את כל אירועי העבר כל האמירות, המורים שלפעמים מעצבנים (ולכן לא נלמד את המקצוע שלימדו אותנו) או המורים הטובים שלכן דווקא נלמד את המקצוע שהם לימדו), אירועים ותקלות מהעבר.

רק דרך שחרור מתח רגשי נוכל באמת להגיע למי שאנחנו רוצים להיות. נוכל לזהות את מאווי ליבינו, להיות מכווננים אל המטרה שלנו בעולם. ללמוד את המקצוע המתאים לנו, את בן/ בת הזוג שמתאימ/ה לנו את מקום המגורים שלנו ועוד הרבה דברים בחיינו, ובקיצור לחיות את החיים שלנו ממקום של בחירה.

כשאדם חווה, חי את חייו מתוך בחירה, רואה חיים עם האישה נהנה מהעבודה ומהחיים, ואפילו לחזור בשמחה מעמל היום רגוע שלוו מקבל ואוהב את עצמו המשפחה והסביבה.

אולי זה החיים שאליהם נשאף החיים שאותם נרצה לחוות וליהנות...

ליצירת קשר ופרטים נוספים על יוסי גולד

לחץ/צי עכשיו על סמל הרשת החברתית שלך והחברים שלך יוכלו ליהנות גם הם

שיתוף באמצעות: